מטרת כתבו זו היא לתת סקירה מקדימה של השוק, בכדי להבין את מהות השינויים שחלו לפני תיקון 3. הכתבה הזו הינה רקע לכתבה הבאה, שתפרט ותנתח את מרבית התיקונים שבוצעו.

איפה היינו עד שנת 2000

בתקופה זו, ההחלטות בדבר הפניית הכספים הפנסיוניים למסלולים השונים התבצעו רק ע"י המעביד, כך שלעובד לא הייתה כל השפעה על התיק הביטוחי/פנסיוני שקיים אצלו. המעביד קבע את התקציב שהיה מוכן להפנות לטובת הנושא (בכפוף לחוקי מס/הוצאה מוכרת, הסכמים קיבוציים וכו') ואת הגוף/פים שינהל/ו את הכספים.

המוצרים הפנסיוניים העיקריים ששלטו בשוק היו קרנות הפנסיה וביטוחי מנהלים, כאשר ביטוחי המנהלים התחלקו למסלולים הוניים (קבלת סכום חד פעמי) וקצבתיים (קבלת קצבה). עיקר הפוליסות בביטוחי מנהלים היו מסוג "עדיף" –קצבה.

בין היתר, קופות גמל במעמד עצמאי אפשרו פדיון הכספים (ללא מיסוי) תוך 15 שנים.

כמו כן, החוק אפשר למשוך את כל כספי התגמולים (גם אם הופקדו למסלול קצבתי בביטוח מנהלים או קרן פנסיה) כסכום חד פעמי, במועד הזכאות.

בתקופה זו (וגם לפניה) נמכרו פוליסות ביטוח מנהלים מסוג קצבה שהתבססו על טבלת תמותה ישנה (שפורסמה בשנת 1955, אחר מלחמת העולם השנייה), הכתיב הטבה לפיה חברת הביטוח התחייבה לשלם קצבה בכפוף לפקטור מובטח (להלן – "פקטור מובטח") שאינו תלוי בשיפור תוחלת אורך החיים המשמעותית שחלה בפועל.

למרות שנושא ה- "פקטור המובטח" היה הפסדי מטבעו, הדבר לא הטריד את חברות הביטוח שכן מרבית המבוטחים העדיפו למשוך כספים אלו במשיכה הונית חד פעמית (כפי שצוין לעיל, החוק התיר זאת).


חוק ההסדרים במשק שחל בשנת 2000

בשנת 2000 נחקק חוק הקובע כי החל ממועד זה, כל הכספים החדשים שמופקדים למסלולים קצבתיים (ביטוח מנהלים קצבתי או קרן פנסייה) יהיו חייבים להמשך כקצבה בלבד. חוק זה נקרא "חוק ההסדרים במשק".

לאור החקיקה, מבוטחים רבים (וגם מצטרפים חדשים) החליטו להפנות חלק נכר מכספם למסלולים המוגדרים כהוניים (שכן עד מועד זה החלטה זו הייתה מיותרת).

חברות הביטוח, שנערכו לנושא, פתחו פוליסות הוניות או לחילופין הגדירו "נספח הוני" בתוך פוליסת הקצבה הקיימת.

ביטול ה- "פקטור המובטח" ב- 30/05/2001

עקב החלת חוק ההסדרים במשק שמשמעותו תשלום כספי חסכון צבורים כקצבה (ולא כהון), נוצר מצב בו חברות הביטוח חשופות להפסדים עקב ניצול קצבאות ששווין גבוה מהצבירה בפועל.

כדי להימנע מהמצב הגירעוני, שחושף את המבוטחים, משרד האוצר פרסם תקנה הדורשת מחברות הביטוח לשים רזרבות לפוליסות בעלות "פקטור מובטח" בכפוף לטבלאות תמותה עדכניות ודוריות1.

תקנה זו הגדילה בצורה ניכרת את ההוצאה של חברות הביטוח, דבר שגרר אחריו החלטה גורפת להפסיק למכור פוליסות חדשות מסוג זה. מהתאריך 01/06/2001 ואילך (עד היום) כל חברות הביטוח בארץ מוכרות פוליסות קצבה המבוססות על טבלאות דוריות עדכניות, הלוקחות בחשבון שיפורי תמותה עתידיים.

שינוי זה גדע את היתרון הבולט שהיה לחברות הביטוח על קרנות הפנסיה עד אותו מועד.

ועדת בכר – שנת 2005

באפריל 2004 פנה שר האוצר (דאז מר בינימין נתניהו) למשרד האוצר, לקבל המלצות בדבר הפעולות הנדרשות להגברת התחרותיות בשוק ההון הישראלי. בחודש ספטמבר של אותה השנה פרסמה ועדה, בראשותו של דר' יוסי בכר – מנכ"ל משרד האוצר ויו"ר הצוות, את מסקנותיה.

כפועל נובע מהמסקנות הנ"ל, בתחילת שנת 2005 נחקקו מספר חוקים, ובין היתר חוק מפקיד בידי העובד את הזכות לבחור את הנתיב שאליו הוא רוצה להפנות את ההפקדות לתנאים הסוציאליים שלו. בנוסף לכך חשוב לציין כי החוק לא מציין בידי מי (עובד או מעביד) הזכות לבחירת הסוכן .

בסוף שנת 2005 יצאה תקנה נוספת האוסרת על העצמאים למשוך כספים הוניים חדשים לאחר 15 שנים, כך שנדרש גיל מינימאלי למשיכה של 60 ולפחות 5 שנות ותק.

תיקון 3 ותקנות נוספות – שנת 2008

תיקון 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים שחל ב- 22/01/2008 קבע סדר עולם חדש בענף הביטוח והפנסיה.

ככלל, תיקון זה קבע בין היתר כי החל משנה זו קיימים רק שני מסלולים פנסיוניים: "קופת גמל לקצבה שאינה משלמת" (להלן – קופה לא משלמת) ו- "קופת גמל לקצבה משלמת" (להלן – קופה משלמת). מוצרים כמו "ביטוח מנהלים קצבתי" ו- "קרן פנסיה מקיפה/כללית" הפכו לקופות משלמות, ולא חל בהם שינוי משמעותי. מוצרים כמו "ביטוח מנהלים הוני" ו- "קופות גמל" הפכו לקופות לא משלמות, ובהם השינוי הינו בר חשיבות עליונה בענף: מקופות אלו לא ניתן למשוך את כספי התגמולים, אלה נדרשת תחילה העברת הכספים לקופה משלמת.

בהמשך לאמור, כל אדם המגיע לגיל הפרישה מחויב בצבירת כספים מינימאלית המשתווה לקצבה של 3,850 ₪ לחודש טרם יוכל למשוך כספים נוספים (מהקופה המשלמת) כסכום חד פעמי 2 (משיכה הונית). רצוי להדגיש כי כספים שהופקדו לפני 01/01/2008 יוכלו להמשך במתכונת הישנה.

נכון להיום (מועד פרסום הכתבה) קיימים הרבה מאוד נושאים שהמחוקק טרם נתן את דעתו עליהם. בכתבה הבאה נפרט בנושא.

תקנה נוספת שיושמה בתחילת שנת 2008 היא כי נחתם צו הרחבה המוחל על כל המעסיקים ומחייבם להפריש לעובדיהם סכומים הולכים וגדלים עם השנים לחיסכון פנסיוני לעובדיהם3 (להלן – חוק פנסיה חובה).

חוק פנסיית חובה מחיל על רכיבי השכר המופנים לפנסיה זו את סעיף 14 לחוק פיצויי הפיטורין.

גם בחוק זה לא נחסכו בעיות וסתירות שיש לישבן.

תיקון 190 ותקנות נוספות – שנת 2013

עפ"י הנחיות משרד האוצר , החל מ1.1.2013 הפסיקו חברות הביטוח למכור פוליסות קצבה חדשות עם מקדם מובטח והמקדם ייקבע רק בעת הגיע המבוטח לגיל 60 בהתאם לתוחלת החיים העדכנית באותו מועד.

שינוי זה הביא לאיבוד היתרון הבולט של חברות הביטוח לעומת קרנות הפנסיה שגדלו מאוד לאור חוק פנסיית חובה והגדלת שיעור ההפקדות שהגיע ל17.5% החל מ1.1.2014

תיקון 190 הביא להקלות והגדלת הפטור המשולם על קצבאות שארים וזקנה וכמו כן קבע כללים ברורים לקשר שבין פדיון פיצויים פטורים לפטור המס מהקצבה.

הפטור ממס בגין קצבת זקנה גדל באופן הדרגתי משנת 2013 ועד 2025,מאותו מועד יחול פטור ממס על קצבה של כ10,000 ₪ (הפטור מביא בחשבון את נקודות הזיכוי וכן אי משיכת פיצויים פטורים).

תיקון 190 מאפשר גם הגדלת  ההפקדות המוכרות לחבר בעל שליטה בחברת מעטים וכן קבלת קצבה , המהווה הוצאה מוכרת, מהחברה לאחר פרישתו.

סיכום

ניתן לראות כי מתחילת המאה אנו חשופים לשינויים רבים מאוד בענף. מקור שינויים אלו מבוסס על מספר עקרונות שלפיהן משרד האוצר פועל, בין היתר:

  • להפחית את תלות האזרח במדינה.
  • לשפר את גובה החיסכון הפנסיוני של האזרח לקראת גיל הפרישה ובכך לנסות ולשמר את רמת חייו.
  • להפקיד את האחריות לחיסכון בידי האזרח, ולא בידי המדינה.
  • לחנך את הציבור להבנה בצורך לחיסכון פנסיוני.

1    טבלאות תמותה עדכניות ודוריות הינן טבלאות דינמיות המאפשרות קביעת תוחלת אורך חיים בכפוף לסטטיסטיקה עדכנית תוך הנחת שיפור תוחלת אורך חיים עתידית. הדבר גורם לכך כי (לדוגמא) תוחלת אורך החיים של גבר בן 30 בשנת 2009 ארוכה מתוחלת אורך החיים של גבר בן 30 בשנת 2008.

2    המדובר בכספי התגמולים בלבד, שכן את כספי הפיצויים (תחת קיום תנאי "רצף מעסיקים") תמיד ניתן יהיה למשוך כסכום חד פעמי (משיכה הונית).

3    החוק חל על כל עובד שלא קיים בגינו הסדר מיטיב (הפרשה להסדר מיטיב של תנאים סוציאליים לפי 5.00% תגמולי עובד, 5.00% תגמולי מעביד על שכר העובד או השכר הממוצע במשק, הנמוך מבניהם. הגדרה זו אינה מלאה, אך נותנת לקוראינו הכוונה מסוימת לצורך הבנת הנושא).