לאורך השנים חברות הביטוח הציעו ללקוחותיהם פוליסות שאפשרו למשוך קצבה ופוליסות שאפשרו קבלת סכום חד פעמי (הוני) במועד ההגעה לגיל הפרישה.

פוליסות קלאסיות בפרמיה צמודת מדד (עד 1982)

כבר בשנות השישים (ואף לפני כן) חברות הביטוח מכרו פוליסות לכל החפץ בביטוח. הפוליסות היו צמודות למדד המחירים לצרכן, כך שהפרמיה והריסק היה קבוע במונחים ריאליים, ואם שכר העובד גדל ריאלית הוא היה נדרש לפתוח פוליסה על הרובד החדש שנוסף לשכר. הדבר גרם לכך כי עובדים הגיעו לגיל הפרישה כשבידם עשרות פוליסות בגין גידולי שכר ריאליים.

פוליסות שנמכרו היו מסוג קצבה – גמלא א' וגמלא ב' – ופוליסות מסוג הון – מעורב וחסכון. כיוון שבאותה התקופה לא היה מיסוי על הכספים שנמשכו בגיל הפנסיה, פרט לכספי הפיצויים, וכיוון שהחוק התיר זאת אזי גם כסף שנצבר בפוליסות קצבה היה ניתן למשיכה הונית.

הפוליסות באותם הימים התבססו על טבלאות תמותה ותיקות (כמו a55 שפורסמה ב- 1955) שנבנו על בסיס אוכלוסיה (ותמותת האוכלוסייה) בצילה של מלחמת עולם השנייה והשלכותיה הברורות על תוחלת אורך החיים. מטבלה זו נמשה פקטור הקצבה נפרד לגבר ולאישה. לעומת זאת עלויות הריסק התבססו על טבלת תמותה (a1949-1952) והעמסות נוספות. הטבלה לא הפרידה בין גברים לנשים. פוליסות אלה נהנו מריבית ריאלית מובטחת (שמומנה ע"י אג"ח ממשלתי), כאשר הריביות הנפוצות ביותר היו 4.00% ו- 4.25% לשנה.

גמלא א' –  פוליסת קצבה שהינה חיסכון טהור. הכספים בפוליסה נצברו על בסיס ריבית ריאלית שנתית של 4.00% ופקטור הקצבה נבנה על בסיס ריבית ריאלית של 4.25% (כדוגמא, גבר היה מקבל קצבה של 1 ₪ לחודש, ולתקופה מובטחת של 10 שנים,  במידה והיה צובר 144 ₪ לגיל 65 – להלן "פקטור 144"). במידה והעובד היה רוצה לרכוש ריסק, היה צריך לעשות זאת "מחוץ" לפוליסה. ההוצאה היחידה בפוליסה זו (מנקודת ראותו של החוסך) הייתה "גורם הפוליסה", מה שהפך מוצר זה למוצלח ביותר באותה התקופה. על אף האמור, מספר הפוליסות שנמכרו מסוג זה היה הנמוך ביותר מבין יתר החלופות שהיו קיימות בענף.

גמלא ב' –  פוליסת קצבה שבתוכה היה מובנה ריסק באופן שבו המוטבים היו מקבלים את הגבוה מבין גובה החיסכון לאותו המועד לבין 75 (ולעיתים 50) קצבאות חודשיות (הקצבה החודשית חושבה תוך תחזית גובה הקצבה שיקבל המבוטח/ת בגיל הפרישה הנקוב בפוליסה). גובה הקצבה ששולמה נבנתה על בסיס פקטור 144. בנוסף לעלות הריסק המובנה בפוליסה, נגבה גם "גורם הפוליסה" ו- "תת שנתי" בשיעור 6.00% עבור גביה חודשית באופן שוטף. גם פוליסה זו לא הייתה פופולארית.

מעורב –    פוליסה הונית שבה המבוטח היה מקבל סכום קבוע בין אם היה מגיע בחיים לתום תקופת הביטוח ובין אם היה נפטר בדרך. פוליסה זו כללה הוצאות רבות, כגון: ריסק מובנה, "גורם פוליסה", "תת שנתי" של 6.00% (תשלום לחברת הביטוח בגין פיצול הפרמיה השנתית לתשלומים חודשיים) ומרכיב הוצאות מפרמיה (שנע בין 15% עד 20%). למרות שזו הייתה הפוליסה בעלת מרכיב ההוצאות הגדול ביותר (ולכן גם החיסכון הנמוך ביותר ביחס ליתר החלופות) היא הייתה הנפוצה ביותר בענף הביטוח. יש לציין כי בשנת 1981 מדינת ישראל החלה למסות את העובד בגין תשלומי מעביד לתגמולים הוניים העולים על תקרת ההכנסה המזכה ולכן חברות הביטוח פתחו בפוליסות אלו "נספח קצבה" המאפשר משיכת קצבה בגין ערך הפדיון בסוף תקופה (לפי פקטור 144).

פוליסות צמודות שכר (1983 עד 1989)

מדד המחירים לצרכן לשנת 1980 עמד על 139%, ושיאו הגיע עד ל 465% בשנת 1984. גידול זה גרר בעקבותיו מצב שבו הפרמיות ששולמו (שהינן צמודות מדד) עברו במקרים מסוימים את גובה שכר העובד וכפועל יוצא המעבידים שילמו פרמיות מיותרות. בשנת 1983 השכילו חברות הביטוח לפתוח פוליסות שאפשרו לשלם פרמיה כנגזרת אחוז משכר העובד בפועל. פוליסות במבנה חדש זה מנעו מהעובד את הצורך בפתיחת פוליסות נוספות בעת גידולי שכר עתידיים והפחיתו עלויות למעבידים.

פוליסות קצבה שנמכרו ע"י חברת ביטוח שונות היו מסוג – עדיף, יותר, מניב ומעולה (להלן: "פוליסות עדיף") – ופוליסות מסוג הון – מעורב (מבנה פוליסה זו נשמר). פוליסות אלו נהנו מתשואה ריאלית מובטחת כבעבר, והציעו פקטור 144.

פוליסת העדיף כללה בתוכה שני מרכיבים עקרים:  X% הופנה לטובת חיסכון טהור שנהנה מתשואה ריאלית של 4.00%            ו- (X%-1) הופנה למבנה שנקרא "יסודי" שנהנה תשואה ריאלית של 4.25%. ה- "יסודי" מבוסס על הפניית 72% מהפרמיה לטובת חיסכון ו- 28% מהפרמיה לטובת רכישת ריסק בתעריף היקר ביותר שידע השוק הביטוחי עד כה (מושתת על טבלת תמותה a1949-1952 אבל עם אינספור העמסות ותוספות, כך שעלותו כיום היא פי 6 ויותר מאשר ריסק בתעריף הרגיל). בנוסף לריסק הנרכש מתוך המבנה היסודי, יכול היה העובד לרכוש ריסק נוסף בתעריף הרגיל (מבנה מסוג "יסודי" ו- "חיסכון טהור" נמכר בין השנים 1983 ועד סוף 2003).

בכל פוליסות העדיף, מרכיב הפיצויים צמוד אך ורק למדד המחירים לצרכן ואילו מרכיב התגמולים נהנה הן מהתשואה הריאלית המובטחת, והן מהתשואה שצברו כספי הפיצויים ( להלן – "שיטת פילוח תגמולים ופיצויים").

דוגמא:  בתחילת השנה היו צבורים במרכיב התגמולים 1000 ₪ ובמרכיב הפיצויים 800 ₪. המדד לאותה השנה הינו 1.00% והתשואה המובטחת הינה 4.00%. בתחילת השנה בוצעה הפקדה לפוליסה בסך 100 ₪ למרכיב התגמולים ו- 80 ₪ למרכיב הפיצויים. בסוף השנה הצבירה המדווחת במרכיב הפיצויים תהייה 889 ₪ ( = 1.01*880 ) ובמרכיב התגמולים הצבירה תהייה 1,191 ₪ ( = 889 – 1.01*1.04* (180+1,800) ).

שיטה זו מטיבה פעמיים עם העובד, פעם אחת ע"י כך שבהגיע העובד לגיל הפרישה מרכיב הפיצויים הפוליסה הינו נמוך (שכן צמוד למדד בלבד) ולכן המעסיק נדרש לבצע השלמת חוב ותק גובהה, בפעם נוספת בתשלום מס מופחת על מרכיב הפיצויים.

מס הכנסה ממסה את מרכיב הפיצויים כך שהעובד משלם מס רק על מרכיב הפיצויים הצבורים בפוליסה (צמודי מדד בלבד) ובתוספת השלמת חוב ותק המעסיק, ולא משלם מס על הכספים במרכיב התשואה הריאלית על הפיצויים שעברה לתגמולים.
פוליסת העדיף כוללת הוצאות מסוג: עלות הריסק היסודי (ביחס לתחליף שבו היה ניתן לרכוש את אותו הריסק בעלות הרבה יותר נמוכה) וגורם פוליסה.

שנת 1990

הדבר העיקרי שקרה בשנה זו הוא שהריבית הריאלית על חיסכון בפוליסות העדיף (הן בגין מרכיב החיסכון הטהור והן בגין מרכיב היסודי) קטנה ל- 3.00% בלבד וכן הרעת מקדם הקצבה מ- 144 ל- 153 (שכן לא שונתה טבלת התמותה).

שנת 1991

בין 01/01/1991 ל- 31/12/1991 הופסקה חלקית הנפקת אג"ח יעודי עם תשואה מובטחת, כך שרק 40% מהנכס נהנה מסבסוד האג"ח ממשלתי בתשואה ריאלית של 3.00%, ו- 60% מופקד בקרן י' שהינה קרן המשקיעה את כספיה בשוק החופשי כך שבמבוטח (בחלק זה) משתתף ברווחי ההשקעה של הקרן.

החל ממועד זה (ועד 31/12/2003) פקטור הקצבה חושב בריבית של 2.50% ולכן מקדם הקצבה הורע פעם נוספת ל- 166.

כיוון ש- 60% מהנכס מושקע בשוק, הופעלה לראשונה שיטת דמי ניהול מצבירה שנתית על רכיב זה (השיטה תפורט בסעיף הבא).

משתתף ברווחים

החל מ- 01/01/1992 ועד היום, כל הנכסים מושקעים בשוק החופשי.

שיטת דמי הניהול בכל הפוליסות מסוג עדיף, בין השנים 1991 ועד סוף 2003, הינה מהצבירה השנתית וכוללת שני רכיבים: 0.60% מהצבירה ובנוסף לכך (לאחר ההורדה הזו) 15.00% מהרווח הריאלי. בשנים בהם היה הפסד במרכיב ההשקעה, חברות הביטוח גבו 0.60% בלבד, וכאשר (בסופה של תקופת ההפסדים) הגיעה שנת רווח חברות הביטוח היו צריכות להמשיך לגבות 0.60% בלבד עד שיכסו את הפסדם הריאלי של המבוטחים.

גם כאן נשמרה שיטת פילוח תגמולים פיצויים, אך חלו שני שינויים עיקריים בשיטה:

  • העברת מרכיב התשואה הריאלית מהפיצויים לתגמולים נעשה במצטבר ומתחילת הפוליסה כל שנה מחדש (ולא פעם בשנה) כך שאם הייתה שנת הפסדים קשה מאוד, אז (כיוון שמרכיב הפיצויים צמוד למדד) יתכן מצב שבו הכספים זרמו ממרכיב התגמולים לפיצויים (דבר שאכן קרה במספר פוליסות בשנת ההפסדים הגדולים של 2008).
  • למרות שהמעסיק עדיין (במרבית המקרים) נדרש בהשלמת חוב ותק מוגדלת, מס הכנסה דורש תשלום מס גם על מרכיב התשואה שעבר ממרכיב פיצויים לתגמולים (וכך יש דיווח נפרד בגין פיצויים למעסיק ולעובד – לצורכי מס).

חוק ההסדרים במשק (2000)

למרות שבשוק הביטוח תמיד היו קיימות פוליסות קצבה (ואף קרנות הפנסיה), בעת הגיע העובד לגיל הפרישה היה זכאי לקבל  את מרכיב התגמולים במשיכה הונית חד פעמית.

חוק ההסדרים במשק קבע ,בין היתר, כי מ- 01/01/2000 תגמולים שהופקדו למסלול קצבתי יחויבו במשיכה קצבתית (קיימת אפשרות למשיכה הונית אך בתשלום מס כבד).

כיוון שפוליסת העדיף (שהייתה הנפוצה ביותר במועד ההוא) הינה פוליסת קצבה, חברות הביטוח השכילו לפתוח הן פוליסות "עדיף הון" והן נספחי הון בתוך פוליסות העדיף הותיקות.

פוליסות מסוג עדיף הון שינו את מבנה היסודי כך ש- 80% הופנה לחיסכון ו- 20% הופנה לריסק היקר.

שיפור תוחלת החיים

למרות שחברות הביטוח הבינו כי תוחלת החיים בארץ הרבה יותר גבוהה מזו המבוטאת בטבלת התמותה משנת 1955, ולכן פקטור הקצבה הנמכר (166) הינו הפסדי לחברות הביטוח, לא היה חשש למימושו שכן מרבית המבוטחים משכו הכסף באופן הוני.

לאחר חוק ההסדרים במשק, הבין משרד האוצר כי קיים חשש לכך שאין כיסוי להפרש בין תוחלת החיים בפועל ( להלן – "פקטור קצבה עדכני") לבין פקטור 166 (ואף 153 ו- 144), דבר שמסכן את ציבור החוסכים בחברות הביטוח. משרד האוצר דרש מכל חברות הביטוח להציב רזרוות על הפער. הדבר גרם לכך שהחל מיוני 2001 חברות הביטוח הפסיקו להשתמש בטבלת התמותה a55 והחלו להשתמש בטבלאות תמותה עדכניות המביאות בחשבון שיפור תוחלת חיים עתידית שכן זהו פקטור הקצבה העדכני.

בנוסף לאמור, גם פוליסות עדיף קצבה שנמכרו החל מיוני 2001 ועד 31/12/2003 (סוף עידן פוליסות העדיף) כללו שינוי מבנה במרכיב היסודי כך ש- 80% מופנה לחיסכון ו- 20% מופנה לריסק יקר.

לסיכום, בדור פוליסות העדיף שהונפקו בין 01/01/1991 ל- 31/12/2003 יש לזכור כי למרות שנהוג לחשוב כי דמי הניהול שניגבו היו רק מהצבירה השנתית, אך בפועל הגביה השוטפת כללה בתוכה הוצאה של גורם פוליסה והעלות הגבוהה של הריסק היקר במרכיב היסודי.

פוליסת העידן החדש

החל מ- 01/01/2004 ועד היום, הפוליסות המונפקות מובנות על דמי ניהול מפרמיה שוטפת ודמי ניהול נוספים מהצבירה. האוצר הגביל את גובה דמי הניהול מפרמיה שוטפת ב- 13.00% ו ב- 2.00% מיתרת החיסכון.

הריבית הנהוגה, לצורך חישוב פקטור הקצבה, בפוליסות ההון (שהחל מ- 01/01/2008 נקראת "פוליסה שאינה משלמת לקצבה") היא לרוב 3.00% ובפוליסות הקצבה (שכיום נקראת "פוליסה משלמת לקצבה") היא 3.50%.

למרות שנכונה היא העובדה כי חברות הביטוח כיום מוכרות פקטור קצבה מובטח, אך לא ניתן להשוות זאת בשום אופן  לפקטורים המובנים על לוח a55, שכן בפוליסות הישנות ניתן למשוך קצבה כמעט בכל מבנה (תקופה מובטחת של 15/10/5/0 שנים ו- %X למוטב הנבחר), כאשר הטבלה היא ישנה מאוד ולא מתחשבת בשיפורי תמותה עתידים. כיום מרבית חברות הביטוח מבטיחות פקטור רק במבנה של 20 שנות הבטחה (לדוגמא, גבר שיצא לפנסיה בגיל 67 יקבל קצבה מובטחת עד גיל 87 בכל מקרה) כך שרמת הסיכון של חברות הביטוח היא על כ- 12% ממקדם הקצבה בלבד, וגם אז חברות הביטוח מתבססות על לוחות תמותה עדכניים שמרעה את הפקטור מדי שנה משיקולי שיפורי תמותה עתידיים. במידה ולקוח ירצה למשוך קצבה חדשה במבנה השונה מ- 20 שנות הבטחה, יתבצע חישוב תוחלת אורך חיים בפועל במועד קבלת הקצבה.

בכדי להמחיש הפרש זה, אתן שתי דוגמאות:

דוגמא א': שני עובדים שכיום הם בני 40 צופים כי בגיל 67 ייצבר אצלם בפוליסות 1,000,000 ₪. לאחד יש פוליסה בעלת פקטור 166 והשני רכש פוליסת קצבה חדשה. נניח כי התשואה הריאלית שנתית ברוטו הינה 4.00%. כאשר העובד הראשון יגיע לגיל הפרישה ויחליט למשוך את קצבה בפקטור סטנדרטי (של 10 שנות הבטחה) הוא ייהנה מקצבה ממוצעת של 6,535 ₪ והעובד השני ימשוך בפקטור סטנדרטי (של 20 שנות הבטחה) והוא ייהנה מקצבה של 5,192 ₪ בלבד, כלומר הפרש של 25.78% על אותה הצבירה.

דוגמא ב': אותם שני העובדים ירצו למשוך קצבה כך שהם ישאירו לנשותיהם (הצעירות מהם ב- 3 שנים) 100% מקצבתם. העובד הראשון ימשוך קצבה ממוצעת של 5,078 ₪ והעובד השני (במידה ולא יהיה עדכון נוסף של טבלאות התמותה) ימשוך קצבה של 4,613 ₪ בלבד, כלומר הפרש של 10.09%.

המצב כיום:
כפי שאנו רואים, עם השנים חלו שלושה שינויים עיקריים:

  • חברות הביטוח השכילו להבין כי הן צריכות להתעדכן באופן שוטף בכל הנוגע לתוחלת אורך החיים בפועל, שכן אחרת ייווצר מצב שבו החברות יידרשו להפריש רזרוות בגין שיפורי תמותה עתידיים שיפגעו ברווחיות המוצר הפנסיוני שלהם.
  • מדינת ישראל הפסיקה להנפיק אג"ח יעודי בעל תשואה ריאלית מובטחת לחברות הביטוח, ולכן כיום כל הפוליסות כפופות ליכולת ההשקעה של החברה.
  • האוצר הגביל את חברות הביטוח בכל הנוגע לעלות הריסקים הנרכשים ודמי הניהול הנגבים.

נכון להיום אנו נמצאים בעידן שבו הלקוח יקבל מוצר שמייצג לכאורה את השווי האמיתי של הכסף שנצבר בפועל ובניכוי דמי ניהול ועליות ריסק שהינם בתחום הסביר. הדבר גרם לסטנדרטיזציה מסוימת בענף ובכך להגברת התחרות בין הגופים המבטחים.